אבות אכלו בסר ושיני בנים תקהינה

אפילו את הזכות להחטיא שללו מן האמהות, החטא שייך לאבות!
נאמר בתנ"ך; יחטאו האבות, יסבלו הילדים, ילכו בדרך הישר יזכו הילדים.

אמהות, לכאורה אינן מחטיאות את ילדיהן, גם אם אוכלות הן בסר, כי הרי הן לא נזכרות בספר הספרים כמי שיכולת להחטיאם. סייג אחד גדול יש לסייג כאן, והוא עניינו של החטא הקדמון, אותו הצמידו לנשים לדיראון עולם, אנו נושאות את חטא האדם מיום הבריאה, אלא שבהמשך, זכות החטאים הקטנים נשללה מאתנו, ולא
נמצאנו מתאימות להחטיא עוד, ואולי משום שלא צריך אחרי חטא כל כך גדול שאנו נושאות על גבינו.

המקרא יחד עם זאת, תמיד נוקט לשון זכר, והדברים מקובלים בהסכמה גמורה, ויש לכך הסברים טובים ורבים גם אם אינם בהכרח מתאימים לתקופתנו. מבלי להיכנס לפולמוס מיותר, דווקא "חטא אבות" כמשמעותו ב "אבות אכלו בסר ושיני בנים תקהינה", הוא עניין כמעט מוחלט של האמהות, לנשים נשואות הרי אסור להביא ילדים לעולם אם לא מבעליהן, עגינות ויבמות הם מצבים אשר רק נשים נתונות בהם ובהפרתם מחטיאות הנשים את הילדים שעתידים להיוולד כממזרים.

כשביליתי בקיץ שעבר בקיבוץ בצפון הארץ הכרתי שם בחורה אחת, גיבורת הסיפור הקטן הזה אך האמיתי, המסופר כאן.

גברת נ. אחת הנשים המרשימות והיפות שהכרתי נראתה באותו מפגש מוזנחת ועייפה ורק שאריות יופייה מן העבר העידו על עברה המרשים. הדבר היה לפני למעלה משנתיים, בעלה של נ. החליט להדק את קשריו עם הקב"ה ולחזור בתשובה. הימים היו קשים נ. גיורת שעברה את כל שלבי הלימוד באולפן הגיור משך 14 חודשים ועברה בהצלחה את מבחני הרבנות, הכירה את ג. שהייתה כבר יהודייה כשרה. יחד החליטו לבנות את הקן המשפחתי שלהם, במעמד חגיגי ערכו חתונה צנועה, הזמינו אורחים וקידשו זה את זו. וכשפניהם
נוהרים מאושר חשו כי סוף-סוף הושגה מטרת חייהם.

ככל הזוגות הצעירים, עבדו קשה להוציא פרנסתם, ורכשו לעצמם דירה יפה ומשכנתא עמה. לימים גדלה המשפחה המאושרת ונוספו לה שני בנים חמודים. הכל נראה מבטיח, עד אשר כזכור ביקש ג. להתקרב יותר אל הדת.

נ. סבלה יותר ויותר מיום ליום עד שיום אחד ביקש ג' כי תלך אל המקווה, "מעתה והלאה עלינו להקפיד יותר על דיני הנידה" אמר. בצר לה הסכימה נ. ובתנאי ש ג. יאפשר לה לעשות טוהרתה בים ולא במקווה והיא עצמה לא האמינה שהגיעה עד הלום. ג. לא התפשר, טוהרה כמצוות המחמירים, "במקווה" פסק ולא בים.

המחשבה לו הוריה שם בנכר היו רואים אותה כאן עטויה בשביס, לא הרפתה. אולם היא הייתה מוכנה להמשיך, אלמלא מצאה כי למעשה, היא איננה שותפה אמיתית לכל המסע הזה, ואולי ג. בחיפושיו העצמיים עבר מזמן את הגבול, ואין ביניהם עוד שפה משותפת.

עם חלוף הזמן כשהימים והשעות הפכו בלתי נסבלים, כאשר ג. עובד את אלוהים בכל נפשו ומעודו ו נ. עוסקת בכל מלאכות החול, גידול הילדים ופרנסת המשפחה. ביקשה נ. לפרק את הנישואין ולהתגרש.

הבשורה נפלה על ג. כרעם ביום בהיר, הוא התקשה לעכל את החורבן,מה גם שאין הדבר מתיישב עם מצוות הקב"ה. אולם מצוות מחד ורגשות אדם מאידך, והוא הודיע כי יילחם את מלחמתו עד חרמה, ויראה לה ל נ. מה הוא יכול לעשות. כמובן ש נ. לא שיערה בנפשה לאן יתדרדרו הדברים. וכי אז ביום סידור הגט, שם בבית הדין הרבני, הודיע ג. כי אשתו היפה כלל איננה יהודיה, ומעולם לא באמת הסכימה להיות יהודייה וכי כל הגיור שעברה אינו אלא פיקציה, כדי להתאזרח בארצנו הנחשקת.

הרבנים המזועזעים לא יכלו שלא לקבל דעתו של התלמיד החכם החרוץ כל כך ירא שמיים. כעבור שבועות אחדים לאחר שהגט סודר, קיבלה נ. תעודה המאשרת כי איננה נשואה לבעלה וכי מעולם לא נישאה לו
משום שהיא איננה יהודייה וכל גיורה בטל ומבוטל כלא היה עליה להתייצב אפוא במשרדי משרד הפנים ולעדכן את מעמדה מחדש. השוק והזעזוע היו גדולים וראשיתו של מסע מפרך להצדיק ולהסביר את אשר אירע.

נ. הבינה מהר מאד כי אם היא איננה יהודייה פירושו של דבר ששני הבנים, אף הם אינם יהודים שניהם שגדלו בחברת הילדים ולא ידעו מעולם דת אחרת או מנהגים אחרים, מה יהא עליהם?
הדבר הראשון שעלה על דעתה היה לברוח מכאן, חזרה הביתה לחו"ל, לשם כך יש להנפיק דרכונים לילדים ולצרפם למסע, ג. לא התנגד, הוא אף עודד אותה לצאת לחופשה קצרה.

אז נפתחה חזית חדשה, השגרירות סירבה להנפיק את הדרכונים, איננו יכולים לעשות כן משום שמצבך האישי איננו ברור, אצלנו רשום כי הנך אישה נשואה המסמכים שאת מציגה לפנינו מעידים כי מעולם לא התחתנת, הרבנות שוללת את נישואייך וגיורך, מבחינתנו את אינך אלא נוכלת ולא נוכל לסייע בידיך, אולי אף נשקול לאסור כניסתך וכניסת הילדים לשטחנו.

אם זה איננו מספיק, כי אז ניחתה המכה הבאה והפעם על הילדים ג. עשה הכל שכולם ידעו, עד כמה הוא ירא שמיים וכי למעשה הוא חתן פוטנציאלי זך וכשר ומעולם לא החטיא עצמו עם אישה, שכן לא היה נשוי, פסקו הרבנים.

ביום ראשון קיבלה נ. הזמנה להתייצב אצל יועצת בית הספר, בשעה עשר בבוקר, בעניין הבן המבוגר, שהיה פעיל ואהוד בחברת הילדים אולם לאחרונה הפך להיות אלים במיוחד.

מה פשר הזמנה זו ? שאלה זו הטרידה את נ. לא מעט, לא היה לה ממה לפחד שכן מדובר בילד מקסים אהוד ומקובל וייתכן כי מדובר באירוע חריג. אף על פי כן נכנסה נ. בלב מלא חרדה לחדר היועצת, היא קיבלה את פניה בברכה ואמרה לה כי הילד זה כמה שבועות איננו לומד, מנבל את פיו ולאחרונה הפך תוקפני במיוחד
עד האירוע האחרון בו היה מעורב בתגרה המונית, אלמלא נזרקו לאוויר הקריאות "אימא שלך זונה", "ממזר" "נאצי" ועוד פנינים שכאלה, אולי הייתה מסדירה העניין עם הילד, אולם נראה לי כי הפעם נדרש בירור יסודי שמא אכן מדובר בהתנהגות שהילד מביא מן הבית.
נ. נדהמה, והיועצת ממשיכה, "נושא הגירושין שלכם אכן ידוע לנו, אולם האם באמת אינך יהודייה כפי שנפוצה השמועה?". נ. המזועזעת שואלת בתמיהה : "מדוע זה משנה", והיועצת: " טוב, זה כבר מעמיד את הדברים באור אחר" היא משיבה. "איזה אור שואלת נ. , לי זה דווקא נראה יותר כחושך!", וכך הלכה והתפתחה השיחה המוזרה הזו, שראשיתה, הילד המתפרע וסופה חטטנות ורכלנות בחיים אישיים של אישה אחת שרצתה להיות יהודייה, ולהקים בית בישראל ובחלוף העיתים רק הצליחה להמית "קללה" בלתי צפויה
על ילדיה.

מסכת העינויים הנידוי החברתי, והקלון ממשיך לרדוף את בני המשפחה עד עצם היום הזה. הרבנות אשר העניקה את אישורי היהדות אחרי 14 חודשי לימוד מייגעים מבחנים ובדיקות, בהינף יד שללה את הכל ומסרבת בכל תוקף להחזיר את נ. וילדיה לחיק העם היהודי.

זהו סיפור קטן עם המשך גדול, והחטא כולו של אם הנאבקת על זהותה, עצמיותה ולאומיותה, בעוד הקהילה מסרבת לקבלה, אולם את המחיר משלמים הילדים, ומה יהא עליהם כשיבקשו הם עצמם, להינשא ולהקים משפחה אין אנו יודעים, אולם ברור כי חייהם לא יהיו קלים ושאלת יהדותם היא אשר תכריע לגבי יכולתם להינשא בארץ או רק בחו"ל.

למרות העוקץ שבאמירת "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה", ואף הכעס הלוגי שמעורר הביטוי ולא פחות מכך השלכותיו המיידיות וכל כך אמיתיות. ברור לכל כי הכוונה היא, לכולנו המבוגרים, שיש ביכולתנו להביא ילדים לעולם ומעשינו היום, יכולים להשפיע על חיי צאצאינו מחר.
המשכו הלוגי של המשפט הזה, אשר יכול היה להתקבל ללא ספק באהדה רבה יותר, הוא, "מעשה אבות סימן לבנים" (סוטה לד), אלא שהוא כבר מדברי חז"ל, אשר ניסו להמתיק את הגלולה.

גם מי שאיננו אדם מאמין, לא יכול להתעלם ממשפט כה מקומם. ואולי מפני ובעיקר משום שיש הגיון בדברים, אני באופן אישי אינני אדם מאמין במובן ההלכתי דתי, אך ובכל זאת גם לי קשה להתכחש להגיון העומד מאחורי הביטוי הזה, ההגיון המעשי שלו. וכמה טוב אלמלא היינו כבולים כך במעשי הורינו.

סיפורם של נ. וילדיה אינו אלא משל למקרה שאיננו בהכרח שגרתי אולם הוא משקף תפיסת עולם שלמה העוסקת בדיני המשפחה בישראל והשפעתם עלינו אזרחיה.

גם מקום "שחטאי" ההורים נעוץ בתא המשפחתי שהקימו או פירקו, כי אז מנהגי החברה יכולים למנוע עוול העלול להתרחש כלפי הילדים, או אולי לאמת את המשכו של הפסוק בסםר ירמיהו, פרק ל"א …"איש בחטאו יומת". במידה ומחיר מעשינו ייגבה מאיתנו ולא מילדינו כי אז נצא נשכרים, לשם כך נדרשת אותה מהפיכה שראשיתה בנו עצמנו והמשכה במשפחה שלנו.

בישראל של המאה ה 21 עדיין חלים חוקים מחמירים וקשים מדי ככל שמדובר במשפחה, עצם העובדה ש ה"משפחה" איננה יישות מוגדרת בחוק, אלא היא פרי התנהגות צפויה, יוצרת מצב לפיו מי שאינו עומד בציפיות, כמוהו כמי שמפר נורמות. ומי שמפר את הנורמות חייב בעונש. אולם העונש כפי שראינו אינו בן דור אחד, לעונש יש רגליים והוא עובר גם לדורות הבאים.

כבר אלף שנה לא מתקינים רבני ישראל תקנות בעניין מבנה המשפחה, (מאז רבנו גרשום מ-מגנצא (מיינץ) גרמניה, שהטיל במאה ה 11 חרם על מי שמרבה נשים),כל זאת מתוך הנחה שאין צורך בכך. ייתכן וגישה זו הייתה נכונה לו החוק הישראלי היה מושתת על הדין האזרחי. אולם לא כך הוא. הבריטים שהניחו את התשתית המשפטית בישראל, קבעו כי הדין שיחול על אזרחיה בענייני משפחה יהא הדין האישי שלהם, דהיינו הדין הדתי ודין זה כאמור לא התעדכן מזה אלף שנים. לכן אנו מוצאים עצמנו בפני הלכות מחמירות, דין ישן נושן ותשלום כבד מנשוא.

לפני אלף שנה איש לא הכיר את המשפחה החד הורית, והיום כל ילד עשירי הוא בן למשפחה חד הוריות שהוריו התגרשו, והוא צפוי לשלם על כך מחיר חברתי. עשרות אלפי נשים כבולות בחיי נישואין כושלים מאחר שבני זוגן אינם מוכנים לשחרר אותן, וחייהן יורדים לטמיון, הן אינן יכולות לבנות מערכות יחסים אחרות, כי אם יעשו כן הילדים שיוולדו להן צפויים לדין כרת מהעם היהודי הואיל ויחשבו כממזרים. נשים אחרות אינן מצליחות להשתחרר מכבלי נישואיהן על אף שבני הזוג שלהן נפטרו, רק מפני שלא העמידו להן צאצאים ואחי בעליהן שהלכו לעולמם אינם רוצים לחלוץ אותן מהנישואין, אם לא תשוחררנה הנשים הללו, לא תוכלנה להקים משפחה שכן, ילדיהן העתידים להיוולד יחשבו גם הם ממזרים.

אלה אך מספר דוגמאות הממחישות את חוסר האונים את המחיר הכבד, שאנו משלמים על חוסר הרלוונטיות של השיטה.

הקניית מעמד עצמאי, המתבקש כל כך ל משפחה , תאפשר לכבד את זכויותיה של המשפחה בכל מישורי החיים מחד גיסא, למנוע את המחיר שישלמו הבנים לחינם בגין חטאי אבותיהם, וכך אולי להקטין את מספר נפגעי המימרא בדבר, קהי השיניים הסובלים מחטאי הוריהם.

העובדה כי ציבור הולך וגדל בחברה הישראלית, כארבעים ושניים אחוזים, נמצא מחוץ לקונצנזוס הנחשב כמשפחה "נורמאלית", מעמידה אותנו בסכנה של ממש כחברה שלא מוצאת פתרון למרכיביה, שלא עומדת בקצב הזמן, ופוגעת בזכויות אדם בסיסיות, מקום שהדבר לגמרי מיותר.

מתואר לפנינו מצב עובדתי מסוכן בו כמעט מחצית האוכלוסייה מקיימת חיי משפחה אשר לכאורה מדובר בחיי משפחה שאינם נורמטיביים. השאלה הנשאלת היא עד מתי ישב המחוקק ויצפה במצב מבלי להבחין במציאות המתרחשת תחת עיניו. עד כדי כך שאם לא יזדרז לעשות כן ייתכן ומלותיו החקוקות תהפוכנה לאות מתה
והציבור יחפש לעצמו מענה בבתי המשפט. בה במידה ייתכן כי ייווצר מצב של יצירת מוסדות אלטרנטיביים בלתי מוכרים על ידי החוק שהציבור יבחר להשתמש בהם תוך התעלמות מוחלטת מהממסד. הסכנה הצפויה בכך היא כי המחוקק יתעורר יום אחד למצב עובדתי אשר לא בהכרח תואם את עקרונותיו הכלליים אבל הוא חזק ממנו. במצב זה תכפה המציאות את עצמה על המחוקק גם אם תהייה פחות טובה והוגנת ורק משום שהיא חזקה יותר. זו כמובן איננה התהוות חקיקתית רצויה ונכונה והיא יכולה ליצור עיוותים אחרים או סתירות בעקרונות היסוד של המדינה גם אם לא התכוונו לכך מראש. וראשיתן מרד בממסד.

הממסד הדתי רבני הוא הראשון להיפגע הואיל ואינו משכיל להתגמש נוכח המצב, ולא מוצא פתרונות לסוגיות של פסולי החיתון, כוהנים וגרושות, מסורבי גט, עגונות, וממזרות, התוצאה היא כפי שכבר מתרחשת כיום, העדפת אלטרנטיבות חוקיות ובלתי חוקיות על פניו.

הגדרה מחודשת של מושג ה"משפחה" שהיא כל כך נדרשת לנו, איננה באה לייתר את מוסד הנישואין הקיים, אלא להוסיף עליו. בסוגייה דומה להפליא התמודדה החברה הדרום אפריקאית בשנת 1996 עת קיבלה על עצמה את גזירת המונוגמיה וגם שם התבטא מי שהיה מנהיג השינוי פרופ' טנדבנטו נלאפו (Thandabantu Nhlapo) כי ניתן להוציא מן החוק את האספקטים הפטריארכליים של המסורת ובו בזמן לשמור על שלמות המשפחה. והוא מוסיף ואומר משפט חשוב : "אם הגענו למסקנה שנוצרו מצבים על פיהם השיטה גורמת דיכוי, כי אז עלינו להפסיק את השיטה מייד".

האיחור של חמישים ושלוש שנה בכינון חוקה בישראל הוא המחיר שאנו משלמים היום. אנו בראשיתו של המסע לרפורמה החברתית מרחיקת הלכת אשר מתחייבת מאליה וייחודה בכך שהיא משלבת בתוכה הן את המסורת, והן ובעיקר את המציאות העכשווית.

פורסם בקטגוריות: מאמריםתגיות: , השאר תגובה

פרסם תגובה

שדות חובה מסומנים ב *

*
*

מותר להעזר בסימני HTML הבאים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

אירית רוזנבלום בגוגל+
מרקטיזם - פרסום בגוגל / פרסום באאוטבריין