לא ידכאו את אש המרד של המחאה / אירית רוזנבלום

נהוג לומר כי השלם גדול מסכום חלקיו. אף שזו אינה מתמטיקה פשוטה או מתמטיקה בכלל, אין מחלוקת על כך שהשלם בנוי מחלקיו. תהיתי כיצד הלוגיקה הזו מתיישבת עם המחאה החברתית המתחוללת בישראל מאז הקיץ שעבר ומה קרה לשלם ולסכום חלקיו מאז.

המסקנות הן טרגיות למדי. לא שהמחאה חלפה עברה לה, היא כאן ונוכחותה מורגשת היטב, ואולם פניה נהפכים טרגיים מיום ליום, החל מגירוש מאהל המוחים בשדרות רוטשילד ועד לטרגדיה הנוראית של משה סילמן, שהצית עצמו כמעשה של ייאוש ומחאה.

איך קרה שעם שלם שיצא לרחובות העיר וזעק כי קשה לו ואינו יכול לשאת זאת עוד, מסתפק בסופו של דבר במסקנותיה של ועדה אקדמית, בראשות פרופ' מנואל טרכטנברג, הקובעת כמה הנחיות, נכונות ככל שיהיו וסופן שהן מתורגמות להוראות עלובות, רגולציות בלתי ישימות וחוקים חסרי השפעה. כיצד מתמוססת עוצמה כזו לתסכול נוראי העולה בחיי אדם?

הסינרגיה של השלם וחלקיו מלמדת אותנו שהיחס שבין החלקים הוא בעת ובעונה אחת חלק מהם וגם עומד בפני עצמו, וכן שלחלק בתוך השלם ובהרמוניה אתו יש תוצר טוב יותר וחזק יותר. לפי שיטה זו, כאשר מדובר על המדינה כגוף שלם, שבו העם מהווה חלק ממרכיביו, טיפוחו של אותו החלק יוצר שלמות טובה יותר.

הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, שבה מתהדרים מנהיגינו, מבוססת כמו כל דמוקרטיה על הכרעת הרוב. המחאה החברתית הוכיחה ללא ספק, לפחות מבחינה מספרית, שזוהי דרישתו של רוב העם. ההמון הביע זאת בקולו ואין לזלזל בו.

אבל בישראל כמו בישראל, הדברים מתפרשים קצת אחרת. העם אמר את דברו והעם עשה את דברו. סוחרי הארץ, עובדיה, מלמדיה, חייליה, כולם ללא יוצא מן הכלל נרתמו למאבק. רשתות השיווק הורידו את המחירים (לפחות לזמן מה), הציבור הידק חגורותיו, אפילו הטייקונים נדרשו לתת דין וחשבון. גם אם תאמרו שהכל בלתי משביע רצון, לא תוכלו להכחיש כי היתה ויש תזוזה.

העם נתן את החלק שלו ואף למעלה מכך, אבל נשאלת השאלה מה נתנה הממשלה בחלק שלה. מאז ראשית המחאה ואימוץ רבות מן ההמלצות של ועדת טרכטנברג, נדמה שלא קרה דבר וחצי דבר. הבטיחו להכשיר דירות, הבטיחו להיטיב את המשכנתאות ולהקל בדרישות, הבטיחו להקל במסים, אבל נאדה.

המחאה החברתית הוא טרגדיה חברתית, בבואה של עיוות שיטת הממשל הישראלית. סחיטת האזרחים עד לשד עצמותיהם דורסת כל היגיון או הוגנות חברתית גם במחיר של פגיעה בחיי אדם. ההתנהלות העכשווית של הממשל בישראל היא סכנה לקיומנו כמדינה אנושית וחברתית המשמשת בית ומבצר לאזרחיה. אין מדינה ללא אזרחים ובני משפחותיהם, אין קיום לשלטון מנוכר המנצל את כוחו כשלם ורומס את חלקיו.

גם אם אנחנו מבינים את השיטה שבה נוטה הממשלה להטיל צל בכל מקום שבו נדלק האור כדי לדכא את אש המרד, לא יהיה זה לאורך זמן. לא ניתן לדכא עם שלם עד בלי די. העם בישראל עייף, מדוכא ועצוב, על אף כוחו של השלם להיות חזק וגדול מסכום חלקיו, לא לעולם חוסן ואולי משום שאין זו מתמטיקה פשוטה, אלא החיים של כולנו.

הכותבת היא מייסדת ומנכ"לית ארגון משפחה חדשה

לקריאת המאמר באתר דה מרקר

פורסם בקטגוריות: מאמרים, עדכונים וחדשות, עיתונות ותקשורת, פוסטים לעמוד הביתתגיות: , , , , השאר תגובה

פרסם תגובה

שדות חובה מסומנים ב *

*
*

מותר להעזר בסימני HTML הבאים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

אירית רוזנבלום בגוגל+
מרקטיזם - פרסום בגוגל / פרסום באאוטבריין