מאז פרוץ המלחמה נקרע הלב לנוכח גורלם של החטופים. בשר מבשרנו, חיילים ואזרחים שנחטפו והפכו לשרידי זוועות השבי, הפכו במרוצת החודשים האחרונים למעמסה בעיני ממשלת ישראל וחלק מהציבור. זהו אחד הכשלים המוסריים הגדולים בתולדות החברה הישראלית, חברה המפנה עורף לילדיה ולמשפחותיהם המדממות, במקום לחבקם באמפתיה ובמחויבות מוחלטת. הכשל אינו רק אישי ומשפחתי, אלא מערכתי, קריסה כפולה של נפש קולקטיבית מותשת ושל ממשל, שהעדיף אינטרסים פוליטיים וצבאיים על פני הערך הקדום והבסיסי ביותר במסורת היהודית, מצוות פדיון שבויים.
הם אינם רק בנים ובנות של משפחות מסוימות, הם בבחינת איבר חי שנכרת מליבה של החברה הישראלית. כל עוד הם נמצאים בשבי, ישראל כולה שבויה עמם.
פדיון שבויים נחשב ביהדות לערך עליון, לעיתים גבוה אף ממצוות אחרות. ההלכה רואה בו חובה שאין למעלה ממנה, משום שכל עוד יהודי נותר בשבי, החברה כולה נמדדת ביכולתה להשיבו. זוהי איננה רק מצווה דתית אלא גם מצפן מוסרי ולאומי, מדינה שקמה מתוך חורבות הגלות כדי להבטיח שלעולם עוד לא יינטש יהודי, מחויבת לממש את הבטחתה גם כאן ועכשיו.
הדיון הציבורי נוטה להישאב לשאלת המחיר, מה נכון לשלם, מה הסכנה, ומה יקרה ביום שאחרי. אך מי שממקם את המחיר במרכז הדיון מחמיץ את העיקר. השאלה האמיתית איננה כמה נקריב אלא מי אנחנו כחברה. האם נוכל להמשיך להתקיים כעם שמביט במראה בבוקר, אם נפקיר מאחור את מי שנחטף רק משום שהיה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון?
הטענה כי פדיון שבויים עלול לערער את הביטחון מתעלמת מהעובדה שמדינה שאינה מסוגלת להגן על אזרחיה ולו על ידי השבתם הביתה, פוגעת בעצמה פגיעה חמורה הרבה יותר. ההרתעה איננה נמדדת רק בכוח צבאי אלא גם בלכידות פנימית, באמון בין אזרחים למדינתם, ובתחושת הערבות ההדדית שמחזיקה אותנו יחד. ברגע שהחטופים יוחזרו, החברה הישראלית תדע כי גם אם נכשלנו בהגנה הראשונית, לא ניכשל בתיקון.
היום ברור יותר מאי פעם: השבת החטופים איננה "עוד נושא" על סדר היום, אלא קו פרשת המים של החברה הישראלית. אם נמשיך להפנות עורף, נהפוך לעם שאיבד לא רק את בניו ובנותיו אלא גם את נשמתו. מדינה שקמה כדי להבטיח שלעולם עוד לא נפקיר יהודי, איננה יכולה להרשות לעצמה להפקיר את אזרחיה בעודם בחיים. הפדיון חייב להיעשות, עכשיו! בכל מחיר, מתוך הבנה שזוהי לא רק חובה דתית ולא רק ערך מוסרי, אלא התנאי הבסיסי להמשך קיומנו כחברה וכמדינה.
החטופים הם מבחן המראה שלנו. הם קובעים אם ישראל תיוותר חברה של ברית וערבות הדדית, או תתדרדר לשבט מבודד שנלחם למען חזון ריק. זה הרגע שבו עלינו לזעוק, אין מדינה בלי אזרחיה, ואין ריבונות בלי אחריות. עלינו לדרוש מהממשלה, בכל דרך אפשרית, לעמוד בהבטחה הראשונית של כל שלטון – לא לנטוש את בני עמו.
הכותבת היא מייסדת ארגון מש/פחה חדשה, מומחית בדיני פריון ופילוסופיה של המשפחה ומחברת הספר "בגן של אלוהים".
כל התכנים באתר זה מוגנים תחת חוק זכויות יוצרים.
"ארגון משפחה חדשה" ו"צוואה ביולוגית" הינם סימן מסחר רשום.
אין להעתיק /להשתמש בתכני האתר ללא אישור מפורש מארגון משפחה חדשה.
ברוכים הבאים למשפחה חדשה
משפחה חדשה מספקת פתרון להצהרה על הזוגיות שלכם! על בסיס תצהיר משפטי שמאפשר לכם לממש את זכויותכם כידועים בציבור (המוכרים על פי חוק). הצטרפו לרשימת הדיוור שלנו וקבלו חינם למייל את המדריך המלא לזכויות שמעניקה לכם תעודת הזוגיות.
פדיון שבויים, מבחן הקיום של מדינת ישראל
הכשל המוסרי והקריסה של החוזה החברתי
מאת אירית רוזנבלום*
מאז פרוץ המלחמה נקרע הלב לנוכח גורלם של החטופים. בשר מבשרנו, חיילים ואזרחים שנחטפו והפכו לשרידי זוועות השבי, הפכו במרוצת החודשים האחרונים למעמסה בעיני ממשלת ישראל וחלק מהציבור. זהו אחד הכשלים המוסריים הגדולים בתולדות החברה הישראלית, חברה המפנה עורף לילדיה ולמשפחותיהם המדממות,
במקום לחבקם באמפתיה ובמחויבות מוחלטת. הכשל אינו רק אישי ומשפחתי, אלא מערכתי, קריסה כפולה של נפש קולקטיבית מותשת ושל ממשל, שהעדיף אינטרסים פוליטיים וצבאיים על פני הערך הקדום והבסיסי ביותר במסורת היהודית, מצוות פדיון שבויים.
הם אינם רק בנים ובנות של משפחות מסוימות, הם בבחינת איבר חי שנכרת מליבה של החברה הישראלית. כל עוד הם נמצאים בשבי, ישראל כולה שבויה עמם.
פדיון שבויים נחשב ביהדות לערך עליון, לעיתים גבוה אף ממצוות אחרות. ההלכה רואה בו חובה שאין למעלה ממנה, משום שכל עוד יהודי נותר בשבי, החברה כולה נמדדת ביכולתה להשיבו. זוהי איננה רק מצווה דתית אלא גם מצפן מוסרי ולאומי, מדינה שקמה מתוך חורבות הגלות כדי להבטיח שלעולם עוד לא יינטש יהודי, מחויבת לממש את הבטחתה גם כאן ועכשיו.
הדיון הציבורי נוטה להישאב לשאלת המחיר, מה נכון לשלם, מה הסכנה, ומה יקרה ביום שאחרי. אך מי שממקם את המחיר במרכז הדיון מחמיץ את העיקר. השאלה האמיתית איננה כמה נקריב אלא מי אנחנו כחברה. האם נוכל להמשיך להתקיים כעם שמביט במראה בבוקר, אם נפקיר מאחור את מי שנחטף רק משום שהיה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון?
הטענה כי פדיון שבויים עלול לערער את הביטחון מתעלמת מהעובדה שמדינה שאינה מסוגלת להגן על אזרחיה ולו על ידי השבתם הביתה, פוגעת בעצמה פגיעה חמורה הרבה יותר. ההרתעה איננה נמדדת רק בכוח צבאי אלא גם בלכידות פנימית, באמון בין אזרחים למדינתם, ובתחושת הערבות ההדדית שמחזיקה אותנו יחד. ברגע שהחטופים יוחזרו, החברה הישראלית תדע כי גם אם נכשלנו בהגנה הראשונית, לא ניכשל בתיקון.
היום ברור יותר מאי פעם: השבת החטופים איננה "עוד נושא" על סדר היום, אלא קו פרשת המים של החברה הישראלית. אם נמשיך להפנות עורף, נהפוך לעם שאיבד לא רק את בניו ובנותיו אלא גם את נשמתו. מדינה שקמה כדי להבטיח שלעולם עוד לא נפקיר יהודי, איננה יכולה להרשות לעצמה להפקיר את אזרחיה בעודם בחיים. הפדיון חייב להיעשות, עכשיו! בכל מחיר, מתוך הבנה שזוהי לא רק חובה דתית ולא רק ערך מוסרי, אלא התנאי הבסיסי להמשך קיומנו כחברה וכמדינה.
החטופים הם מבחן המראה שלנו. הם קובעים אם ישראל תיוותר חברה של ברית וערבות הדדית, או תתדרדר לשבט מבודד שנלחם למען חזון ריק. זה הרגע שבו עלינו לזעוק, אין מדינה בלי אזרחיה, ואין ריבונות בלי אחריות. עלינו לדרוש מהממשלה, בכל דרך אפשרית, לעמוד בהבטחה הראשונית של כל שלטון – לא לנטוש את בני עמו.